Balak

Unpointed Text

199a.1 ואי תימא צדק דינא תקיף איהו? והא כתיב "בצדק תשפוט עמיתך", "צדק צדק תרדוף"? וכמה אינון!

199a.2 ודאי הכי הוא! דהא צדק לית ביה וותרנותא כלל. אוף הכי מאן דדאין לחבריה - לא אצטריך למעבד ליה וותרנותא מן דינא כלל אלא "בצדק" - דלא ישגח לרחימו. "מאזני צדק" - בלא וותרנו להאי סטרא ולהאי סטרא למאן דיהיב ולמאן דמקבל. ובגין כך חד דרגא איהו ואתפלג לתרין סטרין. והני תרין סטרין - ב' אזורין קיימן; חד לשאר עמין וחד לישראל. ובשעתא דנפקו ישראל ממצרים - אתאזרו באזורין אלין. חד דקרבא, וחד הוה דשלָמָא... (חסר סיום המאמר)

199a.3 כד אתיעט בלק אמר "ואגרשנו מן הארץ" (במדבר כב, ו). אמר ההוא דרגא דקא אתאחדן ביה - "מן הארץ" ודאי! ודא הוא "כי עצום הוא ממני" ודאי! מאן ייכול לאגחא ולקיימא בהו בישראל? דרגא דלהון תקיף הוא מדילי! ובגין כך "ואגרשנו מן הארץ". ואי מהאי ארץ אגרשנו ואתרך יתיה מיניה - איכול למעבד כל רעותי. חילא דלהון במאי איהו? בפומא ובעובדא. הא פומא דילך, ועובדא דילי.

199a.4 "כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו'" (במדבר כב, ו). וכי מאָן הוה ידע? הא אוקמוה - דהא בקדמיתא כתיב "והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו" (במדבר כא, כו), דאגר ליה לבלעם וכו'. אבל "כי ידעתי" - ידיעה ודאי ידע בחכמתא דיליה.

199a.5 "את אשר תברך מבורך" - מאי אצטריך הכא ברכה - דהא בגין קללה הוה אזיל? ואי ההוא מלה דהוה ידע מן בלעם בקדמיתא קללה הוה - מאי "את אשר תברך מבורך"? אלא מלה הכא ולא ידענא בה, ולא זכינא בה. עד דאתא רבי אלעזר ודרש "אברכה את יהו"ה בכל עת תמיד תהלתו בפי" (תהלים לד, ב), וכתיב "אברך את יהו"ה אשר יעצני" (תהלים טז, ז). מאן אצטריך ברכתא מן תתאי? -- "את"! דהא אתאחד בהו כשלהובא בפתילה. ודוד דהוה ידע דא אמר "אברכה".

199a.6 אמר ההוא רשע - ההוא דרגא דלהון אחיד בהו בגין ברכאן דלהון דקא מברכין ליה בכל יומא. חילא אית לך לברכא לההוא דרגא ותעקר לה מנייהו! ודא הוא "כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו'", ובדא ניכול בהו! "תברך" לההוא דרגא, ותילוט לפתילה. ועל הא אמר "ואנכי אקרה כה" - אעקר לה מנייהו דלא יתאחד בהו. ותו "אקרה כה" - אנגיד ואמשיך לההוא דרגא בחובין ומסאבי ובקרי ובטומאה דעבדו בנוי - והיא תעביד עמהון גמירא. מיד "וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם" (במדבר כב, ז) - דלא יימא ההוא רשע דלאו המניה אינון זינין חרשין דאצטריך ויתעכב עלייהו.

199a.7 (כאן מובא קטע של תוספת שמודפס בסוף דפוס ווילנא - סימן י"א)

199a.8 "לאמר הנה עם יצא ממצרים" (במדבר כב, ה) - אי תימא דהא צריך לנטלא פיפוסין ויוחסין דלהון -- לא אצטריך! אלא אורח כלל דכתיב "הנה עם יצא". מאי טעמא? משום דהכי קרא לון פטרונא דלהון כמה זמנין, ועל דא לא תטעי דכתיב "שלח את עמי" (שמות ט, א) - בכל זמן.

199a.9 ועוד כד נטלת עיטא עלייהו עם פרעה בלישנא דא יכלת להו דכתיב "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ט). אוף השתא דכתיב "הנה עם יצא ממצרים". ולא אפיק לון אחרא אלא איהו מגרמיה נפק. ובגין כך תיכול לאבאשא לון.

199a.10 "הנה כסה את עין הארץ" (במדבר כב, ה) - אית דאמרי סיחון ועוג דקטלי לון ישראל דהוו עינא דארעא. אלא כד אייתי קב"ה ארבה על ארעא דמצרים כתיב "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ" (שמות י, טו). אמאי? בגין דכל חרשין וקסמין דעלמא לא יכלין למעבד חרשין אלא מלה חדא בדרגא חדא בזמנא חדא. ועמא דא אייתי ערוב מבולבל מכמה זינין מבולבלין, אלין באלין, עד דלא יכלי כל חרשין וקסמין למיקם קמייהו. ודא הוא "ויכס את עין כל הארץ" (שמות י, טו). והכא כתיב "ויכס את עין הארץ" (במדבר כב, יא), והכי הוא ודאי.

199a.11 אמר ר' אבא: בלק ובלעם - לא הוה בעלמא חרשין וקסמין כוותייהו! בלעם - חיליה ותוקפיה הוה בפומיה ועיניה. בלק - חיליה ותוקפיה הוה בעובדא דידין. ודא אצטריך לדא. דהא כל זיני חרשין דעלמא בפומא ועובדא הוא ובהו תליין. בלעם הוה ליה לישן, ולא ידין. בלק - ידין ולא לישן הוה ליה.

199a.12 אזלו חברייא עד דמטו חד בי חקל ושמשא הוה תקיף לחדא. חמו ההוא בי חקל בשפירו דעשבין ומיין נפקין לכל סטר, ואילני חקלא סגיאין. יתבו תמן.

199a.13 אמר ר' אלעזר: "כמה יאות אתר דא לנייחא ביה!".

199a.14 אדהוו יתבי הא חויא רברבא אתי בתוקפא דשמשא ואעבר קמייהו.

199a.15 אמר ליה ר' אלעזר: "חויא חויא! סטי לך מאורחך! דהא תב ההוא גברא ואתנחם על מה דעבד, ולא יוסיף למעבד ההוא מלה!"

199a.16 תווהו חברייא.

199a.17 אמר ר' אבא: "מאי הוא?"

199a.18 אמר לון: "שתוקו!"

199a.19 אמר ר' אלעזר: "חויא חויא! לבתר דלחישו לך מן שמיא אתנחם ההוא גברא ושוי ברעותיה דלא יתיב ביה לעלמין - סטי לך מאורחך!"

199a.20 קם חויא בקיומיה ולא נטיל הכא והכא. תב כמלקדמין.

199a.21 אמר ליה: "חויא חויא! ידענא מה דאת בעי - תוב מארחך דהא עכו"ם חייבא אתי דעביד ביש לחד יודאי, והא הוא נאים שכיב במערתא דילך. זיל וקטליה!"

199a.22 מיד אהדר ההוא חויא ודלג דלוגין קמייהו.

199a.23 אמר ר' אלעזר: "אי לא הוינא הכא - כמה בישין הוה עביד האי חויא! דהא חד בר נש יודאי עבד עובדא דחובא, ועד לא תב בתיובתא לחישו ליה להאי חויא לקטלא ליה. ואימלך ההוא בר נש בין כך ובין כך ואתנחם מחוביה ואמר דלא יתוב לעלמין להאי חטאה. ועל דא אשתזיב מן דינא".

199a.24 אמרו חברייא לר' אלעזר: "במה ידעת?"

199a.25 אמר להו: "סימנא יהב לי אבא ואנא אשתמודענא ביה".

199a.26 אמרו ליה: "תינח חויא דאשתמודעת ביה. ההוא דאתנחם ותב מחוביה - במה ידעת?"

199a.27 אמר להו: "כד הוה אזיל ההוא חויא קשקשוי הוו סלקין וזנבוי זקוף, ואיהו דאזיל בבהילו. רוחא חדא הוה אזיל לקבליה והוה קארי קמיה "תוב מארחך דהא תב מחוביה ואתנחם ההוא בר נש". וההוא חויא בישא לא הוה ציית עד דיתנון ליה כופר בהדיה באתריה דההוא בר נש דאתחייב קטולא ותב. דכך אורחוי דחויא עילא ותתא - כיון דאתייהיב ליה רשו - לא תב עד דאשלים ההוא דינא בישא דאתייהיב ליה רשו למעבד, או דיתנון ליה באתריה חייבא אחרא בכופרא. דהא בריקניא לא יפוק כיון דאתיהיב ליה רשו".

199a.28 אמרו ליה: "תינח כל דא. ההוא עכו"ם דאמרת דיהבת ליה כופר - במאי ידעת?"

199a.29 אמר לון: "כיון דמלילת לחויא - ההוא רוחא דהוה אזיל לקבליה ולחיש ליה דיתוב לאורחיה דהא אתנחם ההוא בר נש - דליג ההוא רוחא על אודניה".

199a.30 תווהו חברייא.

199a.31 אמר ר' אלעזר: "ניהך ונחמי דהא חויא עבד מה דעבד".

199a.32 קמו וקריבו גבי חד טינרא בההוא בי חקל. אשכחו לההוא עכו"ם דמית וההוא נחש כריך על עקביה ולא הוה אבדיל מניה. ובתר אתפרש מעקביה וסליק על גרוניה ואכריך תמן, ומתמן נחית על עקביה דלא הוה מתפרש מניה.

199a.33 אשכחו ליה ארנקי חד מליא דינרין דגזיל לחד יודאי בארחא ומחא ליה. נטל ר' אלעזר ית ארנקי. אמר "בריך רחמנא דבכלא עביד שליחותא!".

199a.34 תבו לההוא אתר דהוו.

199a.35 פתח ר' אלעזר ואמר: "מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ" (ישעיהו מג, ד).

199a.36 "מאשר יקרת" - "יקר" מבעי ליה? והכי אצטריך - "מאשר אתה יקר בעיני". מהו "יקרת"? מכלל דאיהו מגרמיה אתייקר. הכי הוא ודאי! דכל בר נש דאיהו בחיובא קמי קב"ה - בקדמיתא הוא מזלזלא ותועבה איהו קמי קב"ה, ובתר דאימלך ותב מחוביה - השתא איהו אתייקר מגרמיה, וקב"ה קארי עליה ואמר "מאשר יקרת בעיני נכבדת" - את מגרמך "יקרת בעיני נכבדת".

199a.37 "ואני אהבתיך" - דהא לית רחימו לקב"ה בהדי בר נש בהאי עלמא אלא במאן דתב מחוביה. ועל דא "אני אהבתיך". אבל מה אעביד דהא יהבית רשו לחויא לנזקא!? -- דא הוא עיטא "ואתן אדם תחתיך"! מאי איהו אדם דיהב קב"ה תחותיה? ההוא אדם דאתי מעמא אחרא, דההוא חויא מדיליה ייכול דכתיב "ואתן אדם" - אל תקרי 'אדם' אלא 'אדום'. "ולאומים" - דא הוא "לאום מלאום יאמץ", ודא זרעא דעשו דיהיב תחות נפשיה.

199a.38 אדהוו יתבי הא האי יודאי דגזל ההוא עכו"ם דקטל חויא אתי באורחא, לאי ועיף. ומגו תקיפו דשמשא עאל בההוא חקל ויתיב תחות אילנא חד והוה מתרעם לקב"ה ומצדיק עליה דינא ואמר:

199a.39 "מארי דעלמא! גלוי וידוע קמך דאנא לא חיישנא עלאי ועל גופי ועל ממוני כלום, דהא בדינא אתעביד כל דאתעביד. אבל אבא ואמא סבין אית לי דלית לי במה אפרנס לון, ועל דא חיישנא. ותו - על כל דא צרורא חדא דדינרין דהוה בההוא ארנקי דחד מסכנא למעבד חופה לברתיה ענייא - מה אעביד?! מארי דעלמא - על דא כאיבנא בלבאי יתיר!"

199a.40 בכה ואמר:

199a.41 ""משפטי יהו"ה אמת צדקו יחדיו". דינין דמארי עלמא קשוט אינון! אמאי אינון קשוט? בגין ד"צדקו יחדיו" - דהא בשעתא דדינא בעי קב"ה למעבד - כמה מארי תריסין קיימין מהאי סטר ומהאי סטר ומצדיקין אלין באלין ומגיחין אלין באלין. כיון דצדקו אלין באלין ואסתכמו כחדא - כדין "משפטי יהו"ה אמת". אימתי? "צדקו יחדיו" - כד מצדיקי כל בני דינא לעילא. ועל דא מארי דעלמא - על דא בכינא, ולא על דידי."

199a.42 שמע ר' אלעזר וחברייא וקמו לגביה. חמו יתיה דהוה יתיב תחות ההוא אילנא ואתקיפו ביה ונטלו יתיה לגביהון.

199a.43 אמר ר' אלעזר: "זכאה קשוט! דאי לא זכאה אנת לא ירחיש לך קב"ה ניסא רברבא כמה דעבד בקדמיתא. טול ארנקי דילך ותיזיל ותחמי מה דעביד קב"ה בגינך".

199a.44 אזל בהדייהו וחמא ההוא עכו"ם מית, וחויא הוה עביד ביה נוקמין והוה כריך על קדליה. אשתטח ההוא יודאי בעפרא ואודי ושבח למארי עלמא וקם ונשיק ידוי דרבי אלעזר וחברייא.

199a.45 אמר לון: "השתא ידענא דקב"ה ארחיש ניסא דא בגינייכו! אבל רבנן על אבא ואמא סבין דאית לי בכינא, ועל מסכנא דיהיב לי צרורא".

199a.46 פתח הארנקי ואחמי לון צרורא וכן אחמי לון מחא דעבד ליה ההוא עכו"ם. צלי ר' אלעזר עליה ואתסי. קריבו לגביה דההוא עכו"ם כמלקדמין וחמו ההוא חויא דהוה עביד כדבקדמיתא.

199a.47 אמר ר' אלעזר "חויא חויא! כל מה דעבדת - יאות עבדת! ותו דאחמית חילך וגבורתך ביה ועבדת ביה נוקמין סגיאין. והא חמינן תלת זמנין. ואחמית כל מה דעבדת. מכאן ולהלאה - זיל ואתטמר במערתך וגזרנא עלך דלא תנזיק לברייתא דעלמא".

199a.48 אתפרש ההוא חויא וכפף רישיה ואזל ליה. אמר ר' אלעזר לההוא יודאי "טול עדאה דשנאך דהא כסא דדהבא אית ליה לגביה דשבק ליה בריה דההוא עכו"ם לאבוי, ולא תיטול מדיליה כלום, וזיל לגבי גברא דדוך פלן ותשכח דמיתא אחתיה. זיל לגביה והב ליה כיסא דדינרין דא בגין דההוא גברא אית ליה ברא חד ושמעון שמיה, והוא אזיל בסחורתא על ימא ואינון בארבא. בריה דהאי עכו"ם גנב ליה האי כיסא ויהב ליה לההוא רשע. ואימא לההוא יודאי דיסלק כיסא דא לבריה דלעגל ייתי לגביה ויודי לקב"ה דאחזר אבידתא למארה".

199a.49 וכך עביד. נטל כיסא וסגיד קמיה דר' אלעזר ונשיק ידוי.

199a.50 תווהו חברייא.

199a.51 אמר ר' אבא: "בכל אורחא דא איהו תווהא בכל מה דחמינן בך, והשתא איהו תווהא על תווהא! מהי דין?"

199a.52 אמר להו: "מלה דא לאו בסימנא איהי ולאו בחכמתא אלא רוחא דילי אסתכל ואנא חמינא כאלו בעינא חמינא".

199a.53 תווהו כולהו חברייא. אזלו כלהו חברייא וההוא יודאי בהדייהו עד דמטו לגבי חמוי. כיון דמטו לתמן אשכחוהו לחמוי דהוה יתיב על גבי ערסוי ולעי באורייתא. בריך ברכתא ר' אלעזר ובריכו חברייא ואיהו חדי בהדייהו.

199a.54 פתח ר' אלעזר ואמר: "רפאני יהו"ה וארפא הושיעני ואושעה" (ירמיהו יז, יד). כיון דאמר "רפאני יהו"ה" - מהו "וארפא"? כיון דאמר "הושיעני" - מהו "ואושעה"? כיון דאסיא מסי - מאן הוא דמחי?!

199a.55 אר"י חמוי: "כל אסוותא דעלמא בידא דקב"ה, אבל אית מנהון על ידא דשליחא ואית מנהון דלא אתמסרו בידא דשליחא. ואינון דאתמסרו בידא דשליחא - אסוותא אינון אבל לזמנין מתהדרן. אבל אינון דקב"ה מסי - לא מתהדרן לעלמין! ועל דא אסוותא דיליה איהי אסוותא דלית בה מרעא כלל. ובגין כך "רפאני יהוה וארפא" ודאי! בלא קטרוגא כלל. והשתא חברייא קב"ה יהב לי אסוותא ועשק לי וערב לי".

199a.56 סחו ליה כל ההוא עובדא. תווה ובכה וחדי.

199a.57 אמר: "חברייא! נדרנא דאיהך לגביה ואתחבר בהדיה ונודי ונשבח למארי עלמא!"

199a.58 חדי בהדייהו.

199a.59 אמרו ליה: "במאי הויתא מתעסק?"

199a.60 אמר לון: "בפרשת בלק הוינא מתעסק. וחמינא דחכמתא דיליה הוא תקיף ויתיר מחכמתא דבלעם! חכמתא דבלעם - רגעא חדא. חכמתא דבלק - בכל זימנא! אבל מפתחן כולהו בידוי דבלעם הוי, דאיהו הוה שלים בפומא. בלק הוה ידע למעבד חרשוי ולא הוה ידע לאשלמא בפומא.

199a.61 פתח ואמר: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהֹוָה וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וגו'" (ירמיהו ל, י) - האי קרא (אית לאסתכלא ביה) אוקמוה, אבל "אל תירא עבדי יעקב" מחרשוי דבלעם, "ואל תחת" מקסמוי דבלק.

199a.62 תא חזי היך הוו תרוויהו דא בדא בעיטא בישא לקבל ישראל!

199a.63 אמר בלעם: "יעקב בביתא דלבן אבא הוה, ונחש נחשין לקבליה ויכיל ליה. אנא אסדר נחשין לקבליה!".

199a.64 אמר בלק: "ואנא אסדר קסמין לשמא דאקרי ישראל".

199a.65 בההוא שעתא נפק רוחא חדא מסטרא דיוסף מגו ענפי אילנא ונשיב באינון נחשים ובטיל לון. והיינו דאמר יוסף "כי נחש ינחש איש אשר כמוני" (בראשית מד, טו). מאי "איש אשר כמוני"? בגיני אית איש דנחשים יבטל לבנייכו, בגיני איהו לעילא. והיינו "איש אשר כמוני" - אית איש לעילא דנפק רוחא אחרא מגו אילנא דלתתא ונשיב בההוא קסם ובטיל לון. והיינו "קסם על שפתי מלך" (משלי טז, י). מאן "מלך"? דא אילנא דלתתא. כדין אתיב בלעם ואמר "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג, כג). ותרוייהו הוו בתרין סטרין אלין.

199a.66 "כי אתך אני" (ירמיהו ל, יא) (ירמיהו מו, כח) - לא הוו יומין מן יומא דאתברי עלמא דאצטריך הכי למהוי קב"ה בהדייהו דישראל כההוא זמנא דבעא בלעם לשיצאה לשנאיהון דישראל מעלמא! ועל דא אמר קב"ה - בלעם בעא לשיצאה לכו מעלמא אבל אנא לא אעביד הכי. "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה" (ירמיהו מו, כח). דאילו ייתון כל בני עלמא - לא ייכלון לשיצאה לכון מעלמא!

199a.67 אתא לבן בקדמיתא ובעא לאעקרא ליה ליעקב בלחודוי מעלמא. אתא קב"ה ואגין עליה דכתיב "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כד). אתא פרעה ובעא לשיצאה לון מעלמא - אתא קב"ה ואגין עלייהו דכתיב "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב). אתא המן ובעא לשיצאה לון - אתא קב"ה ואגין עלייהו ואתיב כלא על רישיה. וכן בכל דרא ודרא קב"ה אגין עלייהו דישראל תדיר, וישראל אמרי "חסדי יהו"ה כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" (איכה ג, כב). "כי לא תמו" מבעי ליה?! אלא "חסדי יהו"ה" בכל דרא ודרא הוו בסעדן - כי "לא תמנו" ולא אשתצינא! מאי טעמא? דלא אתמנעו רחמוי מינן, דכתיב "כי לא כלו רחמיו".

199a.68 תא חזי מה דכתיב בקדמיתא? "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור" (במדבר כב, ה), ולבתר כתיב "וילכו זקני מואב וזקני מדין" (במדבר כב, ז). הוה ליה למימר "ויבאו המלאכים"!? מאי טעמא דקא שני מלה ממאי דקאמר בקדמיתא?

199a.69 אלא ההוא רשע דבלק חכים הוה בכל דרגין דלעילא אינון דקשרין קשרין למעבד בהו חרשין וקסמין וכל אינון דרגין עלאין מלייהו דבהו כפיין לדרגין תתאין. אמר ליה בכל זמנא דאנן חרשין וקסמין ונחשין - אית לון דרגין ידיעאן ומלאכין ידיעאן דאשתמודעאן לגבי חרשין וקסמין! אבל מכאן ולהלאה אית לך לעיינא באתר אחרא עלאה! כתב ליה שמהן אחרנין באינון דרגין קדישין. והכי אורחייהו דקסמין וחרשין - ידעי אינון דרגין דההוא קסם שריא עלייהו ועבדין חרשייהו ואומאן לון בדרגין אחרנין עלאין מנייהו, ועבדי מה דעבדי.

199a.70 שלח ליה: "הכי עמא דא! לאו קשרא דלהון כשאר עמין דעלמא. אבל קשרא דלהון באתר אחרא עלאה מתקשרן לעילא מכל דרגין".

199a.71 כתב ושלח ליה פופיסא ופטרונא דתריסר נשיבין דסחרן גלגלי רתיכא דכרסייא קדישא. אמר ליה: "אי תסתכל - בהני תסתכל! בגין דהני תריסר דמתקשרין בי"ב שבטין. ואי בהני תעביד חרשין בדיוקנא דלהון לתתא דאינון י"ב שבטין וי"ב דגלין פרישין - ניכול להו ונגיח בהו קרבא ונעקר להו מעלמא!"

199a.72 והיינו "וישלח מלאכים" ודאי! הדא הוא דכתיב "וקסמים בידם" - פיפוסין דמלאכין קדישין הוו אתייאן בידייהו.

199a.73 ואיהו לא ידע דכל דרגין עלאין בידא דקב"ה אינון. מה חשיב בלק? חשיב דעמא ישראל אתמסרו למלאכין כשאר עמין דעלמא. ועל דא כתב שמהן דאלין מלאכין תריסר ושלח ליה. והיינו "וישלח מלאכים".

199a.74 אמר ליה: "תא חזי! כל דרגין דאינון מתקשראן קשרין לתברא עמא דא מסטרא דצפון אינון. מסטרא דצפון זמינין למנפל. ושולטנו דחרשין דילן - בסטרא דצפון אינון. השתא ניכול לאגחא בהון קרבא, דהא תריסר אלין מתקשרין בהו ומסטרא דצפון שריין לממני. והואיל ומשמאלא שריין תוקפא דילהון - אתחלש ואתבר, בגין דכל תוקפא דילהון לההוא סטר איהו".

199a.75 מהו דקאמר? דכתיב "עומד על שנים עשר בקר שלשה פונים צפונה" (דה"ב ד, ד) (מ"א ז, כה) - מצפון שארי לממני. אמר: "הא תוקפא דילן מצפון איהו! ואינון ארבעים חסר חד דרגין תקיפין מפרזלא ונחשא ותחותייהו לית לון חושבנא. ועל דא ניכול לאגחא קרבא ולאיתגראה בהו!"

199a.76 וקב"ה לא עביד הכי. דלא שביק לון למלאכים ולא לחילי שמיא. אלא קב"ה בלחודוי . וכל מלאכים רברבין ושלטונין - פלג על כל שאר עמין. וכד אתו ישראל - נטיל לון איהו בלחודוי, ואחסין לון בתוקפא בגופא דאילנא, ולא שבק לון בידא דמלאכין ולא בידא דממנן ורברבין דעלמא דכתיב "בהנחל עליון גוים וגו'" (דברים לב, ח). ואלין י"ב תחומין מתחמן בד' סטרי עלמא. לבתר דבדר ענפין וטרפין - נטל לישראל ואחסין לון בתוקפא דגופא דאילנא דכתיב "כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט).

199a.77 אמר ר' אלעזר: "כמה יאות ושפיר האי! זכאה אורחא דילן! וכמה מלין עלאין קדישין רווחנא לון וחמינא!"

199a.78 ההוא יודאי הוה תמן לקמייהו.

199a.79 אמר לון: "רבנן! כל מילין אלין כמה טבאן, ומילין עלאין קדישין נינהו. מאי דכתיב בתריה "ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון וגו'" (דברים לב, י)?"

199a.80 אמרו ליה: "אי ידעת ביה מלה - אימא! דהא אוקמוה באברהם דאשכח ליה קב"ה בארעא דפלחי עכו"ם, ולא הוו ידעי במהימנותא דקב"ה אלא כולהו הוו טעאן בתר עכו"ם, וקם אברהם ופרח בינייהו ענפא חדא שלים קדם מארי דעלמא, ואשכח ליה תמן. מה עבד קב"ה? נטל ליה לההוא ענפא ואעקר ליה מתמן ואשרי ליה ואשתדל ושתל ליה בארעא אחרא דכתיב "לך לך מארצך וגו'", ועביד מניה עמא קדישא. ודא היא מציאה דאשכח קב"ה בעלמא בארעא דלא מהימני ביה בקב"ה ולא ידעי מאן איהו".

199a.81 אמר ההוא יודאי: "שפיר הוא ויאות מלה דא! אבל אית לשאלה - אי אברהם הוה דיוקנא דאצטריך? ותו דא קרא לא אוכח על אברהם כלל ולא אדכר לאברהם כלל, ולא ליצחק, אלא ליעקב בלחודוי דכתיב "כי חלק יהוה עמו יעקב וגו'", ובתריה כתיב "ימצאהו וגו'"."

199a.82 אמר ר' אלעזר: "עם כל זה לא קשיא הכא, דהא אברהם אשכחן דנפק מגו פלחי ע"ז והכא אף על גב דיעקב אדכר הוא על אברהם. ולית פירוכא כלל במלה דא. אבל אי ידעת מלה או חדושא - אימא!".

199a.83 פתח ואמר ההוא יודאי - "והארץ היתה תוהו ובהו וגו'" (בראשית א, ב).

199a.84 מאן "ארץ"? -- ההוא דאשתמודעא עלאה ותתאה!

199a.85 "היתה תוהו". מאי תהו? דא קו ירוק דאקיף כל עלמא ואקרי "קו תהו" דכתיב "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו" (ישעיה לד, יא). בהו - כמה דתנינן "אבנין מפולמות דמשתקען גו תהומי ומנהון נפקי מיין".

199a.86 השתא אית למנדע! תהו דאיהו קו ירוק - מאָן הוה קו ירוק?

199a.87 אלא אשכחן בספרא דאסיא דקרטינאה ו"יודאן דקסרי" שמיה, וקראן שמיה "אסיא קרטינאה" בגין דהוא רב על כל אסיין ויקירא בחכמתא. והכי אמר בלשון פרסי לבר נש יקירא. והוא אמר "והארץ היתה תהו" - מאי "תהו"? אי קו ירוק דאסחר עלמא, ומאן איהו? קליפא דאגוזא. ודא איהו קליפא דלבר דאיהו ירוק. לגו מניה - "בהו" ואינון אבנין מפולמות דמנהון נפקין מיין מן תהו, אתמשכאן עור ובשר מן בהו אתמשכו גרמיה לגו מניה. "וחשך" - דא משיכו דאתמשך מניה עמא דעשו. ואי תימא מאן "תהו" הרי הוא ודאי דהא חשך מניה תליא. אלא אינון אבנין מפולמות עאלו באמצעיתא דמניה אתמשכאן גרמי כמה דאתמר "וחשך" משיכו דקיק דמניה אתמשך עשו. "ורוח אלהים" - דא מוחא דאגוזא דמתמן אתמשך יעקב שלימא.

199a.88 כגוונא דא רזא דכתיב

199a.89 "והנה רוח סערה באה מן הצפון" (יחזקאל א, ד) לקבליה ד"תהו".

199a.90 לגו מניה - "ענן גדול" לקבליה ד"בהו".

199a.91 לגו מניה - "ואש מתלקחת" לקבליה ד"חשך".

199a.92 לגו מניה "ונגה לו סביב" לקבליה ד"רוח אלהים".

199a.93 "ומתוכה כעין החשמל" לגו מכלא לקבליה "מרחפת על פני המים". דא רוחא דאמא עלאה דקא מרחפא על כלא.

199a.94 ויעקב שלימא איהו, ודא מוחא דאגוזא. וקב"ה "ימצאהו בארץ מדבר" ודאי! לבתר עבד קב"ה דכל אינון קליפין יהון כולהון משתעבדן ליה.

199a.95 עד הכא הוה כתיב בההוא ספרא דקרטינאה אסיא. לבתר הוה רשים בהאי קרא כל נטורא דאצטריך אסיא חכים למעבד למרע דשכיב בבי מרעיה, אסירי דמלכא, למפלח למארי עלמא. דכד אזיל אסיא חכים לגביה "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון" - מרעין דשריין עליה אשכח ליה באסירי דמלכא.

199a.96 אי תימא הואיל וקב"ה יפקוד לתפשא ליה דלא ישתדל בר נש אבתריה -- לאו הכי! דהא דוד אמר "אשרי משכיל אל דל וגו'" (תהלים מא, ב) - דל הוא דשכיב בבי מרעיה. ואי אסיא חכים הוא - קב"ה יהב ליה ברכאן לההוא דישתדל ביה, וההוא אסיא "ימצאהו בארץ מדבר" - בבי מרעיה שכיב. "ובתהו ילל ישימון" - דאינון מרעין דחקין ליה.

199a.97 מאי אצטריך ליה למעבד?

199a.98 "יסובבנהו" - יסובב סיבות וייתי עילות בגין דימנע מניה אינון מלין דנזקין ליה. יקיז ליה ויפוק מניה דמא בישא.

199a.99 "יבוננהו" - יסתכל ויבין ההוא מרעא ממה הוי, ויסתכל בגין דלא יתרבי עלוי וימאך ליה.

199a.100 לבתר "יצרנהו כאישון עינו" - בגין דיהא נטיר כדקא יאות באינון משקין באינון אסוותא דאצטריכו ליה ולא יטעי מנייהו. דאלמלא יטעי אפילו במלה חדא - קב"ה חשיב על אסיא כאילו שפיך דמא וקטליה! בגין דקב"ה בעי דאף על גב דההוא בר נש איהו בבי אסירי דמלכא - דישתדל בר נש עליה ויסייע ליה לאפקא ליה מבי אסירי!

199a.101 והוה אמר הכי: "קב"ה דן דיני בני עלמא לעילא, הן למות הן לשרושי, הן לעקור הן לענש נכסין."

199a.102 מאן דאיתחזי לענוש נכסין - נפיל בבי מרעיה, ולא יתסי עד דעבר כל מה דאתגזר עליה. כיון דאתענש בממוניה ויהיב ליה כל מה דאתגזר אליה - איתסי ונפק מבי אסירי. ועל דא אצטריך לאשתדלא עליה דיתן ענשא ויפוק.

199a.103 מאן דאתחזי לשרושי - יתפסון ליה ויהבי ליה בבי אסירי עד דישתרש מכלא. ולזמנין דישתרש משייפוי או מחד מנייהו ולבתר יפקון ליה מבי אסירי.

199a.104 מאן דאתחזי למות - הכי הוא. דאילו יתן כל כופרא וכל ממונא דעלמא - לא ישתזיב. ועל דא אצטריך לאסיא חכים לאשתדלא עליה. אי יכיל למיהב ליה אסוותא מן גופא - יאות. ואם לאו - יתן ליה אסוותא לנשמתיה וישתדל על אסוותא דנשמתא. ודא הוא אסיא דקב"ה ישתדל עליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

199a.105 אמר ר' אלעזר: "עד השתא לא שמענא מאסיא דא ומספרא דא בר מזמנא חדא דאמר לי טייעא חדא דשמע לאבוי, דאסיא חד הוה ביומוי דכד הוה מסתכל בבר נש כד איהו בבי מרעיה - הוה אמר "דא חי ודא מית", והוו אמרין עליה (דהוא הוה זכאה) דחיל חטאה. וכל מאן דלא יכיל למדבק מה דאצטריך - איהו הוה קני ליה ויהיב מדיליה. והוו אמרין דלית חכים בעלמא כגיניה. ובצלותיה הוה עביד יתיר ממה דהוה עביד בידוי. וכדומה לן דא הוה ההוא אסיא."

199a.106 אמר ההוא טייעא: "ודאי ספרא דיליה בידי איהו, דקא יריתנא מאבי אבא. וכל מילוי דההוא ספרא כולהו אתיסדן על רזין דאורייתא, ורזין סתימין אשכחנא ביה, ומלין דאסוותא דאיהו אמר דלא יאות למפעל לון בר מאן דאיהו דחיל חטאה. ואינון ממה דהוה עביד בלעם דהוה לחיש לחישין על מרע והוה אמר בפומיה ואיתסי מיד. וכולהו בריר לון בההוא ספרא. ואמר דא אסור ודא מותר למאן דדחיל חטאה, בגין דמרעין סגיאין אמר דתליא אסוותא דילהון בלחישו דפומא ואינון מסטרא דנחש, ומנהון מסטרא דקסם. וכל אינון דאסור לומר בפומא ואסור למעבד בעובדא הוה אמר עד דאשכחנא על מרעין ידיעאן דאצטריך לומר כך ולנדויי בנדוי ובשמתא על ההוא מרע ואיהו תווהא סגיא לגבן".

199a.107 חדי רבי אלעזר וחדו חברייא.

199a.108 אמר ר' אלעזר: "אי האי ספרא הוה לגבן נחמי מאי הוא!"

199a.109 אמר: "אנא אמסר במסירה על מנת לאחואה לבוצינא קדישא".

199a.110 ותנינן אמר ר' אלעזר: "ההוא ספרא הוה בידי תריסר ירחי ואשכחנא ביה נהורין עלאין. כד מטינא לאינון רזין דהוו מבלעם - תווהנא! יומא חד לחישנא באתר חד הוו אתוון סלקן ונחתן עד דחמית בחלמא ואמר לי "מה לך למיעל בתחומא דלא דילך!" איתערנא ואיבאיש קמאי על רזין סתימין דהוו תמן. שדרנא לההוא יודאי ויהיבנא ליה ספרא. וברזין דבלעם אשכחנא מאינון שמהן דמלאכים דשדר ליה בלק, ולא הוו מסתדרן על תיקונייהו. אבל כמה זייני אסוותא אשכחנא ביה דקא מתתקני על תיקוני אורייתא, ורזין סתימין דילה. וחמינא דאינון בחסידותא וצלותין לקב"ה".

199a.111 "ואי תימא דהוה עביד אסוותא בפסוקי דאורייתא?! -- חס ושלום! אלא הוה אמר רזין דאורייתא ועל ההוא רזא אפיק רזין דאסוותא דלא חמינא כההוא גוונא לעלמין! אמינא "בריך רחמנא דאחכים לבני נשא מחכמתא דלעילא!""

199a.112 "ומאינון מלין דבלעם נסיבנא וחמינא בהו דלא הוה בעלמא חכים בחרשין כגיניה. אמינא "בריך רחמנא דבטיל מעלמא חרשין דלא יטעון בני נשא מבתר דחלתא דיהו"ה"".

199a.113 (עד כאן תוספת שמודפס בסוף דפוס ווילנא)

199a.114 פתח ואמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני וגו'" (ירמיהו ל, י). האי קרא אתמר ואתערו ביה - אבל עד כען אית לאתערא יתיר!

199a.115 "אתה" מאי איהו? רזא ארון הברית! דדא איהו דרגא דאזלא בגלותא בהדי בנהא עמא קדישא.

199a.116 משה בשעתא דבעא רחמין עלייהו דישראל מה כתיב? "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג" (במדבר יא, טו) ואוקמוה, אבל הכי אמר משה - דרגא חד דיהבית לי אקרי אתה בגין דלית ליה פרישו ממך. ה' דילה אתאחד בהו בישראל. אי את תשיצי לון מעלמא - הא ה' דשמא דא דאתאחד בהו אתעבר מניה. אי הכי "את עושה לי", דה' עקרא דשמא דא אתעקר. ועל דא אמר יהושע לבתר "ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז, טז) - דהא ודאי שמא דא עקרא ויסודא דכלא - "אתה הוא יהו"ה" (ירמיהו יד, כב). ומשה אע"ג דקב"ה לא אמר ליה הכי - ידע דהא בהא תלייא וחובה גרים.

199a.117 "ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו'" (ירמיהו ל, י) כלא חד "כי אתך אני" (ירמיהו מו, כח). הא אוקימנא, "כי אתי אתה" לא כתיב, אלא "כי אתך אני". "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם וגו'" (ירמיהו ל, יא) - בכל הגוים אעשה כלה.

199a.118 רב המנונא קדמאה אמר: דחיקו ועאקו דישראל כמה טב וכמה תועלתא גרים לון! רפיון דשאר עמין כמה בישין גרים לון!

199a.119 דחיקו ועאקו דישראל גרים לון דטב ליהוי ותועלתא. ומאי ניהו?